סוכרת היא מחלה פרוגרסיבית. לרוב, נזקי המחלה מצטברים ומופיעים לאחר שנים ממושכות של המחלה. לא ניתן למנוע לחלוטין את נזקי הסוכרת, גם בטיפול קפדני ומסור. נזקי הסוכרת מתרבים בגיל המבוגר, כאשר הקשיש "צבר" שנים רבות של סוכרת, עם פגיעה משמעותית באיברים שונים.
האיברים הנפגעים בצורה הדרמטית ביותר בסוכרת הן הכליות, רשתית העין, כלי דם קטנים בסמיכות לעצבים וכלי הדם המובילים דם למוח וללב. לכן, קשישים החולים בסוכרת מתדדרים לעיתים לא רחוקות לאי ספיקת כליות כרונית (סוכרת כלייתית), יכולים לאבד את ראייתם ולסבול משבץ מוחי ומהתקפי לב.
קשיים בטיפול תרופתי בקשישים
קשישים רבים סובלים ממחלות כרוניות רבות. עם העלייה בגיל, עולה גם מספר המחלות שמהם סובל הקשיש, וכתוצאה מכך מתרבות גם התרופות שאותן הוא נוטל. קשישים רבים לוקחים חמש תרופות שונות מדי יום, וקשישים שנוטלים עשר תרופות ומעלה מהווים פלח ניכר מהאוכלוסיה בגיל המבוגר, המתמודדים עם סוכרת.
מחלת הסוכרת היא תרומה ניכרת למצב זה, המכונה “poly-pharmacy”. עם ההתקדמות בסוכרת במהלך השנים, היעילות של התרופות פוחתת בהדרגה, בעיקר משום שהתפקוד של הלבלב ויכולת הפרשת האינסולין מתדרדרים לאורך השנים. לעיתים קרובות אין מנוס ממעבר לזריקות אינסולין.
השימוש בתרופות מרובות ושונות יכול להיות הרה אסון. אינטראקציות בין תרופתיות יכולות לשנות את המינון האפקטיבי של התרופה, ולגרום לתופעות לוואי שונות שלא תמיד ניתנות לחיזוי מראש. לכן, הטיפול התרופתי בקשישים חולי סוכרת מסובך, ודורש הכרה פרמקולוגית טובה של הטיפולים האחרים שמקבל החולה, וההשפעה ההדדית בין התרופות השונות.
בעיה נוספת הכרוכה בטיפול בסוכרת בקשישים נוגעת להיעדר מחקרים מתאימים הנוגעים לטיפול בסוכרת בגיל המבוגר. הפעילות הפיזיולוגית בגוף משתנה עם הגיל, ולכן אין ערבות כלל וכלל שטיפול בסוכרת המתאים לחולה בן 40 יתאים לחולה בן 90.
עם זאת, רובם הגדול של המחקרים שבדקו ובודקים טיפול תרופתי בסוכרת (ובמחלות רבות אחרות) נערך בקרב חולים צעירים באופן יחסי, ללא מחלות רקע נוספות. ייתכן מאוד שההמלצות הרפואיות שנבעו ממחקרים אלו ומנחות את הרופאים בעבודתם היום יומית אינן מספקות בנוגע לטיפול בקשישים. לאחרונה, מחקרים שונים מנסים לגשר על הפער המדובר, ולבחון טיפולים שונים בסוכרת גם בגיל המבוגר.
היבטים מיוחדים בטיפול בסוכרת בקשישים
קיימים מספר הבדלים הנוגעים לטיפול בסוכרת בקשישים, לעומת טיפול בסוכרת בחולים צעירים יותר. ראשית, יש מקום לתשומת לב מרובה ביותר ביחס לתופעות הלוואי של הטיפול התרופתי, ובעיקר היפוגליקמיה.
היפוגליקמיה הוא מצב שבו יורדת רמת הסוכר בדם אל מתחת לערכים הנורמלים. מצבי היפוגליקמיה מלווים בדפיקות לב מואצות, בלבול, הזעה, אובדן הכרה, ועוד. אירועי היפוגליקמיה מסוכנים במיוחד לקשישים. מחקרים רבים הראו שאירועי היפוגליקמיה מביאים לתמותה ותחלואה מוגברת בקשישים, לכן הטיפול התרופתי בסוכרת בקשישים הוא לרוב אגרסיבי פחות מהטיפול בחולים צעירים יותר.
נהוג למדוד את רמת האיזון הסוכרתית ארוכת הטווח באמצעות בדיקת המוגלובין מסוכרר HBa1C. בעוד שבחולים סוכרת צעירים ערך המטרה הוא לרוב 7 מ"ג% ואפילו פחות מכך, אצל קשישים מקובל להשתמש בערך מטרה של 8 מ"ג%, כדי להימנע מטיפול אגרסיבי והיפוגליקמיה לעיתים מזומנות.
חשוב להכיר גם סיבות נוספות לכשל טיפולי בסוכרת בקרב קשישים. קשישים רבים מתקשים ליטול תרופות מטעמים מגוונים. קשיים כלכליים, פגיעה בראייה, חוסר ניידות, וסיבות נוספות לא מאפשרים לקשיש ליטול באופן הולם את הטיפול שהומלץ לו על ידי הרופא. במקרים כאלו יש להעריך את הקשיש הערכה גריאטרית מקיפה כדי לבחון את הבעיות מהם הוא סובל, והשפעתן על מחלת הסוכרת והטיפול בה.
קשישים החולים בסוכרת זקוקים לתשומת לב מתאימה הנוגעת לעצות נכונות ביחס לאורך חיים בריא (פעילות גופנית המתאימה ליכולת הקשיש, תזונה בריאה ומספקת). החיים בגיל המבוגר מספקים בעיות חדשות, וכדאי לבחון את מחלת הסוכרת בהקשר רחב יותר של בעיות בריאותיות, פסיכולוגיות וסוציאליות בגיל המבוגר.
