בעבר הרחוק, החלה הרפואה להפריד בין גוף לנפש. כלומר, כאשר מסתכלים על אדם, מסתכלים על הגוף שלו. לא על מה שגרם
לגוף שלו להתנהג בצורה הזאת, אלא אם כן מה שגרם – הוא גורם פיזי לחלוטין. כיום, ישנה חשיפה מרובה, של הבנות שהיו קיימות עוד בעבר, עוד לפני הפיצול שהביאה עימה הפילוסופיה של הפרדת היישויות. כלומר, אם הפיצול הכתיב כי יש גוף, ויש נפש – והם לא קשורים, יותר ויותר אנשים, מבינים – שדווקא ההפך הוא הנכון.
הוכחות לחיבור של חיבור גוף ונפש
איך אנחנו יודעים שהגוף לא מופרד מהנפש? איך אנחנו יודעים שזה כך? ובכן, ישנן הוכחות אמפיריות, אנשים שבדקו ומצאו – שתהליכים פיזיים, כאלו שלרפואה כביכול לא היה פתרון, לפחות לא עד אותו רגע בהיסטוריה הטיפולית של אדם – קיבלו מענה כדרך תהליכים רגשיים. אם נסתכל בספר של "איזון חיים", המציג את השיטה הטיפולית ואת ההיסטוריה של מגלה השיטה, ג'ף לוין – נראה כי מתוך תהליך רגשי, אנשים לפתע קיבלו הזדמנות לחוות ריפויים משמעותיים ברובד הפיזי.
לגעת בשורש "המחלה"
ואכן, לפי התיאוריה של אסכולה זו ועוד רבות אחרות – כאשר נוגעים בשורש בו הדבר מונח, בין אם יהיה פיזי, רגשי, מנטלי, רוחני – או אחר – ריפוי שלם לאורגניזם, יחל להתרחש. וזו בעצם המטרה. יש למעשה אנשים שמגיעים לטיפולים רגשיים כדי לעבוד על רבדים פיזיים. כמו אנשים, שאיבדו את היכולת ללכת, ועובדים מבחינה רגשית – על היבטים של עצמאות, בנפש, בחיים שלהם.
כן, מצד אחד אפשר לעשות פיזיותרפיה – אך אם משהו בנפש מסרב לעמוד על הרגליים… אפשר לראות מה הסיפור, לספק השלמה של התנועה והתבנית הישנה, ולהתחיל מחדש עם בחירות חדשות ומעצימות.
שיח בטיפול הומאופתי להצפה של סיפור חיים?
וכך גם הומאופתיה יכולה לספק מענה עבור מקרים בהם משהו באדם, בין אם ברמת הרוח, המיינד, הרגש והגוף – יצא מאיזון. אם לדוגמה, הולכים לטיפול הומאופתי, אפשר – שבמקום לקבל תרופה על המקום, שאמורה לטפל בתסמינים פיזיים של הדבר, יהיה שיח של הדברים עם המטפל או המטפלת.
ייתכן שהמטפל ינסה להבין מה קורה עם המטופל, באיזו תקופה הדברים התחילו, לאיזה שורשים בחייו זה היה קשור. וייתכן, שאפילו זה בלבד – יהיה בעל רבדים מרפאים. לאור כך, שהמטופל, זוכה להאיר באור המודעות, על רבדים מסוימים בחייו – שייתכן שהוא אפילו לא חקר. וכאשר ישנה מודעות, דברים יכולים לעלות, לצוף ולקבל ריפוי.
להאיר את אור המודעות על הלא מודע
למעשה, אם נשווה את הדבר לשיטות כמו איזון חיים, או ריברסינג, או אפילו תקשור – בהן הרעיון הוא להעלות דברים מן הלא-מודע, אל פני השטח – אנחנו יכולים לראות, איך טראומות שעד כה היו קבורות, ויצרו הפרעה במערכת – בדרך בה המערכת מארגנת את עצמה – יכולות כעת לעלות לפני השטח, לקבל ריפוי ובכך לאפשר איזון ובנייה מחדש של הארגון הפנימי במערכת.
שיטת האקומי (שיטה פסיכותרפית), לדוגמה, מדברת על המערכת הארגונית של מטופל – שיש דרך מסודרת "ותקינה" לראות את העולם, כלומר – שהמפה הפנימית תואמת את הטריטוריה, ויש דרך בה המפה הפנימית לא. ומה שיכול להוביל לזה, הן טראומות שונות, גם אם "קטנות", כמו חוסר תשומת לב שילדים קיבלו – באופן תדיר, בחייהם – מה שגרם לתפישה שלהם להתעוות, ולארגון הפנימי שלהם לסטות, ועל כן למפה הפנימית להתארגן באופן שאינו תואם את הטריטוריה – את החיים עצמם.
לגלות את השורשים העתיקים לריפוי אמת
באופן דומה, מטפלים בשיטת הומאופתיה, יכולים לנסות להבין מה הם השורשים, שהובילו לשינוי בתפישה אצל מטופל. תפישה, שלמעשה גורמת לו להגיב באופן הישרדותי לחיים שלו. שכן, כאשר אין מפה מדויקת להתמודד עם מצב, מה שיכול לקרות, זה שהוא יגיב מתוך מחשבות שנבנו בעת טראומה. כלומר, מתוך רצון להשתריין (armoring), ולשמור על עצמו. והדבר, התגובה ההישרדותית, יכולה להפעיל לחץ על הגוף – שבתורו, יכול להגיב עם תסמינים פיזיים. שכביכול, אז מתבקש למצוא להם תרופה.
על כן, אם התסמינים הפיזיים מקבלים תצורה של סוכרת – הרי שיהיה יותר הגיוני, לבדוק מה הוליד אותם, איזו מפה נמצאת "בשליטה", ולשנות אותה, את המערך הארגוני, כדי לאפשר תפישת מציאות הולמת יכול, שיכולה לאפשר יותר רוגע, שליטה והכלה של החיים. ובכך, כל תסמין שנבע מהעיוות התפישתי, יכול להשתחרר בהתאם. או זו לפחות התיאוריה.
אולי יעניין אותך גם:
