מחלת הסוכרת מסוג 1 (Type 1 diabetes mellitus) היא מחלה אוטואימונית באופייה. הופעת המחלה מיוחסת לייצור נוגדנים עצמיים בגוף, הגורמים להרס של תאי הביטא בלבלב. תאי הביטא נמצאים בתוך קבוצות תאים המוכנות "איי לנגרהאנס", והם אחראיים על ייצור אינסולין בהתאם לרמת הסוכר בדם, והפרשתו לזרם הדם.
ההרס האוטואימוני של תאים אלו מביא לחוסר יכולת של הלבלב להפריש אינסולין בכמות הנדרשת לגוף, רמת הסוכר בדם מגיעה לערכים גבוהים מאוד, וסוכר לא נכנס כלל לתאים שזקוקים לו, ותלויים באינסולין. הטיפול בסוכרת מסוג 1 כולל הזרקות אינסולין (בשעות קבועות או בעזרת משאבה המחוברת לגוף).
תקופת ירח דבש בסוכרת מסוג 1
תקופת ירח הדבש מתארת מצב פרדוקסלי במקצת, המופיע בחולים רבים לאחר האבחנה של סוכרת מסוג 1. בעוד שהאבחנה יכולה להתבצע תוך כדי מצב סוער של רמות גבוהות מאוד של סוכר בדם (קטואצידוזיס סוכרתי), הרי שלאחר התחלת הטיפול הסדיר באינסולין החולים מבינים שהם נזקקים לרמות נמוכות מהצפוי של אינסולין, ורמות הסוכר בדם נותרות בתחום הנורמה או נמוכות גם ללא מלוא הטיפול האפקטיבי באינסולין.
חולים רבים סוברים, בטעות, שהופעת תקופת "ירח הדבש" מעידה על החלמה מהמחלה, או שיפור במצבם הבסיסי. למרבה הצער אין בסיס לאמונה זו. סוכרת מסוג 1 היא מחלה המתקדמת בכיוון אחד בלבד, ורובם ככולם של החולים יזדקקו לטיפול תמידי באינסולין.
אורכה של תקופת "ירח הדבש" משתנה מאוד בין חולה לחולה, והיא איננה מופיעה אצל כל החולים. משך הזמן של "ירח הדבש" נע בדרך כלל בין מספר שבועות לשנה. איזון האינסולין והסוכר בדם קשה במיוחד בתקופה זו, ועל הרופא והחולה לדעת זאת, ולהתכונן בהתאם.
מדוע מופיעה תקופת ירח הדבש בסוכרת?
ההסבר הקלאסי לתופעת "ירח הדבש" מתייחס לעומס העבודה הנדרש מתאי הביטא בלבלב ששמרו על תפקוד מינימלי בעת האבחנה ותחילת הטיפול בסוכרת. לפני תחילת הטיפול באינסולין נדרשו תאי הביטא שעוד נותרו פעילים לעבוד באופן מאומץ, ולהפריש כמויות גדולות מאוד של אינסולין ביחס להפרשה הרגילה מתאים בודדים.
מכיוון שהתאים שנותרו היו צריכים לפצות על אובדן המסה העיקרית של תאי הביטא בלבלב, העומס הביולוגי שהוטל עליהם היה כבד למדי. עם תחילת הטיפול באינסולין המגיע אל הגוף מן החוץ, מופחת עומס העבודה של תאי הביטא הפעילים, והם יכולים ל"נוח" מבחינה ביולוגית וביוכימית. מנוחה זו מאפשרת שיפור קל וזמני בתפקוד הלבלב והפרשת האינסולין מהתאים הפעילים.
הפרשת אינסולין טובה יותר בגוף, בעקבות הפתת העומס, מובילה לשמירה טובה יותר על רמות הסוכר בדם, וצורך מופחת בהזרקות אינסולין. עם זאת, מכיוון שתהליך ההרס של תאי הלבלב הוא תהליך אוטואימוני, התהליך לא נפסק עם תחילת הטיפול באינסולין. המשך ההרס של תאי הביטא מוביל בסופו של דבר לירידה חוזרת באינסולין המופרש בגוף, ולרמות נדרשות גבוהות יותר של אינסולין בזריקות.
תיאוריה זו אומנם מקובלת בקרב חוקרים ורופאים רבים, אך במקביל אליה קיימות גם תיאוריות מורכבת יותר, המדגישות אלמנטים אימונולוגים ומטבוליים שונים בשלב "ירח הדבש" במחלה, ומציגים מנגנונים מסובכים יותר הקושרים את הפתוגנזה האוטואימונית של סוכרת מסוג 1 עם הופעת ירח הדבש.
ייתכן גם שרמות גבוהות של סוכר בדם פוגעות בתאי הביטא שנותרו, ולכן התחלה של טיפול באינסולין מסייעת בהפתת הנזק הטוקסי שהופיע בעקבות העלייה החדה של הסוכר בדם. הפחתת הנזק לתאי הביטא מאפשרת את התאוששותם והפרשה טובה יותר של אינסולין בגוף.