היפראינסולינמיה משמעותה כי יש כמות גבוהה מדי של הורמון אינסולין בדם. זה מצב שכיח בסוכרת מסוג 2 הנוצר בעקבות התפתחות עמידות הגוף לאינסולין. מצב זה פרדוקסאלי במידה מסוימת, כי החולה עשוי להיות מאובחן כחולה סוכרת, אך עדיין, נמצאות בגופו כמויות גבוהות של אינסולין.
בדרך כלל, כמויות גדולות של אינסולין יובילו לריכוז נמוך של סוכר בדם, אבל כאשר נוצרת עמידות לאינסולין, הגוף אינו יכול להשתמש באינסולין שיש לו, ומסיבות שונות הלבלב למעשה מייצר יותר אינסולין וגורם לעודף.
אדם הסובל מהיפראינסולינמיה למעשה מתקשה בוויסות רמות הסוכר בדם, כלומר הלבלב נוטה להפריש כמויות גדולות במיוחד של אינסולין, כדי לשמור על רמות סוכר בדם בטווח הנורמה.
מהם הגורמים להיפראינסולינמיה?
עמידות לאינסולין היא הגורם העיקרי להיפראינסולינמיה, כאשר כפיצוי, הלבלב מייצר יותר אינסולין.
תופעה מסוג זה יכולה להוביל להתפתחות של סוכרת מסוג 2, המתרחשת כאשר הלבלב אינו יכול להפריש את האינסולין הנדרש כדי לשמור על רמות סוכר תקינות בדם. במקרים נדירים יותר, היפראינסולינמיה נגרמת על ידי גידול של תאים המייצרים אינסולין בלבלב – גידול המכונה בשם אינסולינומה. בנוסף, התופעה עשויה להיגרם על ידי כמות גדולה של תאי לבלב המייצרים אינסולין- נסידובלסטוזיס.
מדוע השמנה גורמת להיפראינסולינמיה?
עמידות לאינסולין נובעת כתוצאה מאחסון של שומנים בדם, וכאמור לפי מספר מחקרים, שכבת השומן בולטת במיוחד בהקשר זה.
מספר מחקרים ציינו כי הפחתת שומן בקרב מטופלים הסובלים מהשמנת יתר, מגבירה את הרגישות לאינסולין, אך נדרשות ראיות נוספות לאישוש הטענה. תזונה עתירה בשומן גורמת להצטברות שכבת שומן, ולפיכך להתפתחות עמידות לאינסולין .
הרגישות לאינסולין נמדדה באמצעות הגלוקוז, אשר הראה כי הפחתה ברגישות של הכבד לאינסולין הייתה הפגם העיקרי בהתפתחות של עמידות לאינסולין. האינסולין לא הצליח לדכא את ייצור הגלוקוז, למרות שההשפעה של אינסולין על סילוק הגלוקוז (שריר בעיקר שלד) נותרה תקינה.
השערה נוספת של עמידות לאינסולין הקשורה להשמנת יתר, עולה כי במהלך השמנת יתר, דלקת ברקמת שומן גורמת לעמידות לאינסולין בכל הגוף. לציטוקינים מסוג (TNF-alpha) קיים תפקיד מכריע בתהליך.
מהם התסמינים?
לעתים קרובות קיימת אינדיקציה מעטה לנוכחות המחלה, התסמינים עשויים לכלול: עלייה במשקל, חשק גובר לצריכת סוכרים, רעב קיצוני תכוף, קשיי ריכוז, חרדה או פאניקה, חוסר התמקדות או מוטיבציה ועייפות.
אבחון של היפראינסולינמיה
האבחון נעשה באמצעות בדיקות מעבדה והופעת תסמינים קליניים. כאשר הסיבה להיפוגליקמיה אינה ברורה, המידע החשוב ביותר מתקבל מדגימות דם. ממצאי בדיקות הדם מצביעים על כמויות גבוהות של אינסולין החורגות מהטווח התקין ומעידות על הגורם- היפראינסולינמיה. היבטים מטבוליים נוספים עשויים להיבדק, במיוחד רמות נמוכות של חומצות שומן חופשיות, בטא הידקרוקסיבוטירייט וקטונים. בנוסף, רמות גבוהות או נמוכות של פרואינסולין יכולים לאשש את החשדות. תינוקות הסובלים מהתופעה, עשויים להציג סימנים קליניים נוספים ותכונות כגון כבד ולב מוגדלים.
דרכי טיפול
הטיפול היעיל ביותר בדרך כלל נעשה באמצעות תזונה ופעילות גופנית, אם כי מטפורמין משמש להפחתת רמות אינסולין בחולים מסוימים (בייחוד במקרים בהם המטופל סובל מהשמנת יתר).
תזונה נכונה ודלת סוכרים ופחמימות, עשירה בחלבון, מומלצת בדרך כלל. הפעולה כוללת את החלפת הלחם הלבן בלחם מחיטה מלאה, צמצום צריכת ירקות כגון תפוחי אדמה, והגדלת הצריכה של ירקות ירוקים. השימוש בעוף עדיף על פני צריכת בשר אדום ובשר חזיר, כדי להפחית רמות אינסולין.
מעקב שגרתי אחר המשקל, רמות הסוכר בדם, והאינסולין מומלץ, וזאת כדי למנוע סיבוכים ובייחוד מהסיבה שהיפראינסולינמיה עלולה להתפתח לסוכרת.
קראו עוד:
